<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין ההספד</h1>
<h2>דף קג:</h2>
מתניתין (מו"ק ט' א') לא יעורר אדם על מתו ולא יספדנו קודם לרגל שלשים יום. מאי לא יעורר על מתו א"ר יהודה כד הוה הדר ספדנא במערבא ואמר יבכון עמיה כל מרירי לבא, ומאי שנא שלשים יום אמר רב כהנא ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל בא ספדן ועמד על פתח ביתו ונטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע אותו אדם ולא עלה, באותה שעה אמרו לא יעורר אדם על מתו ולא יספדנו קודם לרגל שלשים יום. ושמואל אמר לפי שאין המת משתכח מן הלב עד ל' יום. מאי בינייהו איכא בינייהו דקא עבדי בחנם, לרב שרי ולשמואל אסור, וקיי"ל כרב. וכתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל כיון דטעמא משום עליית רגל הוא האידנא שרי. וקשיא לן א"כ לימא נמי איכא בינייהו בזמן הזה, אלא משנה חתוכה שנינו בכל מקום, אי משום שכל דבר שבמנין אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה עד שיהא שם מנין אחר להתירו, אי משום דלאו דוקא משום עלית רגל אלא נמי משום שמחת הרגל שאדם מכנס ממונו לצרכי הרגל ואתי לאיבטולי ממצוה, הילכך גזרה לכל זמן ובכל מקום היתה.
ירושלמי [מו"ק פ"א ה"ה] איזהו עירור מזכירו בין המתים, איזהו הספד שהוא עושה לו הספד בפני עצמו, הדא דתימר בישן אבל בחדש מותר. איזהו חדש ואיזהו ישן חדש תוך ל' יום ישן לאחר ל' יום. תני לא תעורר אשה לויתה במועד כמה דתימר העתידים עורר לויתן. וכתב הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל נראה מזה כי מפני צער המועד הוא כשמואל, והלכך הלכתא כוותיה. וזו שיטה חדשה שתפס לו הרב ז"ל שנפסוק במחלוקת הגמרא שלנו מפני הירושלמי שנשנית שטתו כאחד מן האמוראים. ואם ינהוג הרב כשיטה זו בכל מקום, כמה וכמה שיפסוק בהם שלא כפסקי הגאונים ז"ל ולא כדרכי הכללים המסורים בידינו, אלא הלכה ודאי כרב דמשום ממון הוא והיכא דקעביד בחנם שרי. וכן דעת רבינו הגדול ז"ל וכן פסקו כל בעלי הלכות ז"ל.
אבל כמדומה בעיני שמת חדש בתוך שלשים לדברי הכל מותר, לפי שאין אדם מתיאש מהספדו, ואם בא לכנס מעות לרגל או לענין אחר, שכר הספדו הוא מקצה מהן, ועוד כל שלשים יום הוא בכלל הספד של שעת מיתה ובאותו שכר הוא נספד, ומי שמת לו מת ודאי שמספידין אותו אפילו בערב הרגל לדברי הכל. ואם כינס מעות ואירע בו דבר יכנס אחרים ויעלה למצותו. משא"כ במת ישן שנתיאשו מהספדו, והאשה שדעתה קלה הספידתו והוציאה בו ממון שלא מדעת. ואע"פ שאמרו שבעה להספד, כל שלשים יום נמי מספידין לחשובין ולגדולים, כדאמרינן [כנראה גרס כן רבינו בכתובות (ק"ג ב'), וכ"כ לק' ענין שבתות וי"ט (סי' צ"ד)] אל תספדוני יותר משלשים יום, הילכך בין להספד בין לעורר עליו בין המתים מותר. תדע שהרי אפילו לשמואל כיון שאין משתכח מן הלב כל שלשים יום לעוררותו, הרי שמת ארבעים יום קודם הרגל למה יספידנו לאחר עשרה ימים, אלא כל שלשים יום למיתתו אינו בכלל גזירה וכהספד דשעת מיתה דמי. וכן נראה מאותה גמרא ירושלמית שיש להם המעשה הזה של רב, דגרסינן עלה תני לא ישא אדם אשה שיש לה בנים אפילו בקבר משום מעשה שהיה, והוא המעשה הזה שנטלה ממון גדול שכינס בעלה לעלות לרגל ונתנתן לספדן להספיד לה בן שהיה לה מבעל אחר, ונמנע אותו אדם ממצותו בשביל כך, ולפי שהענין הזה קרוב לקטטה גדולה ולגרושין ויש בו הפסד ממון, לפיכך ראוי שלא ישא אדם אשה שיש לה בנים לעולם ואפילו בקבר. ומפני שסמכו בעלי גמרא זו האזהרה לגזירה של משנתנו נראה שהכל טעם אחד ומעשה אחד היה.
